בית קטן עם גינה בחצר עובר דרך התנועה הקיבוצית
ישראלים רבים חולמים על בית קטן עם גינה בחצר, פינת משחקים לילדים וכלב מתרוצץ בחצר. אך מדובר על חלום קשה להגשמה.
אנו חיים במדינה קטנה שבה הקרקע היא מצרך יקר ערך, ומשום כך החלום של בית עם חצר הוא, פשוטו כמשמעו, חלום! האוכלוסייה של ישראל גדלה, הילודה יחסית גבוהה ועל זה יש להוסיף את העלייה שתורמת באחוזים לא מבוטלים לגידול באוכלוסייה. למרות הגידול באוכלוסיה, כמות הקרקע הפנויה לבנייה לא מתרחבת והמצוקה לאלו שרוצים בית עם גינה רק גוברת.
העשירים יכולים להרשות לעצמם בית עם גינה גדולה, שכן לגביהם המחיר אינו מהווה בעיה. אולם, עבור 99% מהאוכלוסייה, האפשרות שאי פעם יגורו בבית עם גינה מתרחק ככל שהשנים חולפות.
הפתרון לאלו מצוי בהמצאה הישראלית שנקראת "דירת גן", דירה בקומת קרקע. בעבר הלא רחוק, דירת קרקע הייתה יחידת הדיור הזולה ביותר בבניין, אולם כיום היא עלתה מדרגה. בתוספת חלק לא גדול של מה שהיה שטח ציבורי היא הופכת לדירת גן, וייזם בעל לשון חלקלקה שבונה פרויקט יוקרתי בצפון הישן של תל אביב מצא לה שם חדש –"ווילה עירונית".
השטח שפעם היה שייך לכל דיירי הבניין ושימש ברוב המקרים לתליית כביסה והיה מוזנח, הפך לחלק מדירת הגן או הווילה העירונית. תחליף לבית עם גינה, אך תחליף לא מספק.
מי שרוצה לגור באווירה כפרית בבית עם גינה חייב להתרחק מריכוזי האוכלוסייה הגדולים, שכן בית עם גינה או ווילה של ממש בתוככי תל אביב עולה כמה מיליונים טובים, וזה סכום שלא רבים יכולים לעמוד בו. ככל שהאזורים המטרופוליטאניים גדלים, כך מתרחק החלום של בית עם גינה. הפתרון, כאמור, הם האזורים המרוחקים מהמרכזים האורבנים, אם כי באזורים אלו אין בדרך כלל תשתיות חינוכיות, חברתיות ותרבותיות.
אך מי שרוצה לגור בכפר ולהרגיש בעיר, יכול לעשות זאת באדיבותה של התנועה הקיבוצית, שכן קיים מסלול שמאפשר לאזרחי ישראל לרכוש קרקע בשטחי הקיבוצים, לבנות עליה בית ועבור תשלום ליהנות מהשירותים שהקיבוץ מעניק לחבריו. גם במושבים יש אפשרויות כאלו, אך המושב אינו מעניק שירותים כפי שהקיבוץ מעניק.
שני גורמים תרמו לכך, ראשית, הגסיסה האיטית שהשיטה הסוציאליסטית ודרך החיים של הקולקטיב. שנית, הירידה בקרנה של החקלאות. שני הגורמים הללו פגעו קשות בקיבוץ, האחד מפורר אותו מבפנים והשני פוגע באחד ממקורות הפרנסה המסורתיים שלו. כיוון שהחיים בקיבוץ אינם עוד אטרקטיביים, הצעירים עוזבים וקיבוצים רבים הופכים ממש לבתי זקנים.
הפתרון שנמצא, משיכת דם חדש לקיבוץ (שומו שמיים) הוא פתרון קפיטליסטי. מאיר יערי, מהאידיאולוגים העיקריים של התנועה הקיבוצית, לבטח מתהפך בקברו, אך אלו החיים.
מצבם של קיבוצים רבים פתח חלון הזדמנויות לזוגות צעירים ולא כל כך צעירים שרוצים לגור בכפר, בבית מרווח עם גינה יפה, במחיר שניתן לעמוד בו. אילו הקיבוץ מצא דרך להגדיל את הכנסותיו המתדלדלות על ידי אספקת שירותים תמורת תשלום מהסוג שהוא כבר ממילא מספק לחבריו גם לדיירים החדשים, הדבר היה מגדיל את הכנסותיו באופן משמעותי.
כל השירותים שבדרך כלל מסופקים על ידי המועצה המקומית מסופקים עכשיו על ידי הקיבוץ ועוד שירותים נוספים. שירותים אלו כוללים גננות, חינוך, קייטרינג, שירותים של קאנטרי קלאב, שירותי כביסה ועוד.
השיטה נקראת "הרחבה" והיא פועלת באופן הבא: הקיבוץ או המושב מקצה שטח קרקע להרחבה בתיאום עם מנהל מקרקעי ישראל. הקיבוץ מתקשר עם יזם אשר מתחייב לבנות את יחידות הדיור וגם לשווק את ההרחבה. היזמים משווקים את הקרקע וכל מי שרוצה לרכוש קרקע חייב לעבור את אישור וועדת הקבלה של הקיבוץ שבוחן את התאמתם לפרויקט.
לקיבוץ או המושב יש את הזכות להטיל ווטו על כל אלה שלא נראים להם, בנוסף לזכות ווטו כנגד בעלי הבתים המעוניינים למכור אותם לצד שלישי. ברגע שמזכירות הקיבוץ או המושב מאשרים את מועמדותם של הפונים, הם מקבלים הפנייה למנהל מקרקעי ישראל, שמוכר או מחכיר להם את הקרקע, בתנאי שיעשו בהם שימוש למגורים בלבד ובתנאי שהבתים ייבנו תוך פרק זמן קצוב.
הקיבוץ מחזיר את הקרקע למינהל, הוועדה המחוזית משנה את ייעוד הקרקע וברגע שהמנהל מקבל את מחיר הקרקע שנקבע על ידי שמאי המקרקעין, הקרקע עוברת על שמם של הקונים. פיתוח השטח נעשה על ידי המנהל. בעבר הקיבוץ עשה את הפיתוח, אך בשל סיבות שונות, המטלה הזו עברה למנהל.
