האמנות כבר בפנים

כתבתה של דנה גילרמן מהאתר כלכליסט


"מההיכרות שלנו עם פרויקטים של בנייה, לבחירת פריטי האמנות מגיעים רק בסוף, ושם בדרך כלל כבר נגמר הכסף", אומר צקי רוזנפלד מגלריה רוזנפלד בתל אביב. לטענתו, ממש כמו בשאר תהליכי השלמת הבית או המשרד, גם בתחום האמנות חייבים הארכיטקטים ומעצבי הפנים להיוועץ במומחים הגדולים ביותר. "מי שלא מתייחס לאמנות כפי שהוא מתייחס למערכת מיזוג האוויר, ולא לוקח יועצים - בין אם זו גלריה או אוצר - סופו שירכוש אמנות שרק תזיק לעיצוב ולהשקעה בבית", הוא אומר.

הייטאצ'. על הקיר משמאל עבודה על מיה זר, מימין עבודה של ורדה סנד

מי שזיהתה כבר לפני כחמש שנים את הפוטנציאל הגלום בתחום היא יועצת האמנות דפנה נאור, שפתחה עם לילך גילים חברת ייעוץ לאמנות באולם התצוגה של מטבחי הייטאצ' בהרצליה. הרעיון שלהן היה לחבר בין אמנות לבין אנשים שזה עתה סיימו לבנות את ממלכותיהם החדשות, ונאור טוענת כי הוא הוכיח את עצמו. אולם גם היא עדיין יודעת לספר על בתים, ובהם גם מושקעים מאוד, שבעליהם מסתפקים בציורי אווירה שבוחרות מעצבות הפנים. לעתים הן עצמן גם האמניות המציגות, כפי שמעידה אדריכלית שמעדיפה לא להזדהות: "אני מכירה מעצבת פנים שתולה את העבודות שלה בבתי לקוחות".

האדריכלים עוד לא למדו לשתף פעולה עם אנשי מקצוע מעולם האמנות. "גם מעצבי הפנים”, לדברי נאור, "שמכירים בערכן של יצירות אמנות, הם לא תחליף לייעוץ מקצועי. הם לרוב מכירים שתי גלריות ואולי חמישה אמנים, ובדרך כלל האינפורמציה שיש להם לא חדשה. הם יודעים להגיד ציבי גבע, וכמובן גם יאיר גרבוז ודויד ריב, ובזה זה מסתיים", היא אומרת.

את השינוי במגמה, שמערב יותר ייעוץ מקצועי, מייחסת נאור לעלייה במודעות בקרב המעצבים והלקוחות, ואפשר לשער שלמודעות זו תרמו גם אירועים חגיגיים כמו פתיחת עונת התערוכות, אירועי הלילה הלבן בתל אביב וירידי "צבע טרי". "יש בארץ שכבה הולכת ומתרחבת של אנשים בעלי יכולת כלכלית, שחיים בבתים מעוצבים בקנה מידה בינלאומי", אומרת נאור, "ולא בהכרח מדובר באנשים מבוגרים, אלא בחבר'ה צעירים. הם עיצבו את הבית בעזרת אנשי מקצוע, והיום כבר ברור להם שהם גם צריכים אמנות".

החדר. עבודה של אליס קליגמן

יש ארכיטקטים שמשלבים את הייעוץ האמנותי כבר בתחילת הדרך?

"בבניינים ציבוריים כן, שם התקציב נעול מההתחלה, אך לצערי זה עדיין לא קורה בבתים פרטיים. אני מאמינה שזה ישתנה ככל שהמודעות תגבר. כל הרעיון הוא שאנחנו מפרטים בפני הלקוח את האפשרויות ומכינים תוכנית. אנחנו מגיעים לבית ומצלמים אותו, ואז בונים מצגות שכוללות מגוון אפשרויות. כשהלקוח ננעל על כיוון מסוים, הולכים לביקור בסטודיו של האמן".

וכמה זמן נמשך תהליך כזה?

"כמה חודשים, וההוצאה נעה בין 10,000 ל־50 או 60 אלף דולר. הרווח שלנו מבוסס על אחוזים מהמכירה, ולא מהלקוחות".

"להלביש את הקיר"

השילוב בין אמנות לאדריכלות מתקיים, הלכה למעשה, במשרד האדריכלות התל־אביבי "חדר", שמנהל לצדו חלל לאמנות עכשווית. גם חנן פומגרין, אחד השותפים, מרגיש שיש שינוי, אך מדגיש כי הוא ניכר יותר במשרדים: "יותר קל למכור להם, כי זה מגיע מהחשבון של המשרד, וגם כי בחירת העבודות היא אישית פחות", הוא אומר. "במשרד מבינים את הצורך להלביש את הקיר. זה משדר יוקרה".

פומגרין מרגיש גם שינוי מגמה בשוק הבתים הפרטיים, אך לא מספיק, לטעמו. "אנשים מבינים היום שצריך למתוח את התקציב כדי לכלול ריהוט, ועכשיו צריך למתוח את הקו עוד קצת ולהבין שגם אמנות צריכה להיות חלק מהתקציב".

פומגרין מביא את האמנות בחשבון כבר בשלב השיחות הראשוניות עם הלקוח. "אם אתה רוצה אמנות, אתה חייב לתכנן קירות. אי אפשר לעשות הכל מזכוכית".

הלקוח מגיע עם טעם מגובש וחיים שלמים שארוזים בארגזים. למה שירצה לרכוש הכל מחדש?

"זה לא מדויק. הבית העתידי הוא המקום שבו אתה מגדיר מחדש את החיים שלך. יש אנשים שמגיעים מסביבות חיים שהוגדרו בידי אחרים. בהחלטה לבנות בית יש לקיחת אחריות. פתאום צריך להגדיר איך המשפחה חיה ומה הקשרים בתוכה. התוכנית מגדירה את הצורה שבה רוצים לחיות, ואחד מהדברים שעולים בתכנונה הוא גם היחס לאמנות".

באיזו תוספת לתקציב מדובר?

"בדרך כלל בין 5,000 ל־15 אלף דולר. הלקוחות אוהבים לקנות עבודות של לי ינור, ניצן המרמן, טלי בן בסט, ענת ברמן. אנחנו מנחים אותם להכין את זה כחלק מהתקציב".

"הבעיה בטעם ובסכום"

הארכיטקט הוותיק אילן פיבקו חולק על הקביעה כי חל שינוי בתחום. "להפך, בשנות השישים אנשים נהגו למלא את הקירות באמנות, כמו טפטים. האופנה היתה המון תמונות וגודש, ואנשים קנו בלי סוף", הוא אומר. "אם יש שינוי, אז הוא ברף המחירים. היום יש יותר אמנות קאנונית, ובשנים האחרונות יש עלייה בנכונות להשקיע יותר כסף. השינוי הוא בכך שאמנות הפכה להשקעה".

לפני כמה חודשים היה פיבקו אחד מחמישה מעצבים שתכננו את הבתים לדוגמה בפרויקט היוקרה סביון של אפריקה ישראל. העיצוב כלל את פנים הבית, מהריהוט ועד ליצירות האמנות, שנלקחו מכמה גלריות מובילות, ובהן שלוש, רוזנפלד וזומר. "בחרתי את העבודות שנראו לי, והגלריות היו מוכנות לשתף פעולה בגלל הפרסום", הוא אומר.

"אנשים מבינים שהם צריכים אמנות", מציין פיבקו, "אך הבעיה היא בטעם ובסכום שהם מוכנים להשקיע. לא כל מי שמוכן ללכת כברת דרך בנושא הארכיטקטוני, יהיה בהכרח מוכן ללכת כברת דרך ולהביא גם את האמנות הכי טובה".

הפרויקט של פיבקו בסביון. על הקיר משמאל שלוש עבודות של זיוה צ'רקסקי, על הקיר המרוחק עבודה של דניל גרטמן. 

צילום: אסף פינצ'וק

 זה לא אותו דבר?

"לא מבחינה כספית. ברגע שמדברים על אמנות קאנונית זה סיפור מאוד יקר. מדובר במאות אלפי שקלים".

אפשר לרכוש אמנות עכשווית טובה במחירים זולים יותר.

"לווילות יקרות, שעולות מיליוני דולרים, אתה רוצה גם להשיג עבודות שעולות עשרות אלפי דולרים. זה המחיר של צילום טוב באמת, למשל של עדי נס. אני שואף להכי טוב בכל תחום. בריהוט ובבנייה אתה יכול לכוון לגבוה ביותר, באמנות לא. הריהוט הטוב והיקר ביותר בעולם יעלה לא יותר מ־200 אלף דולר. ציור של ג'קסון פולוק או ג'וליאן שנאבל עולה מיליוני דולרים. רוב האנשים לא יבחרו בזה. אז יש כאלה שמסתפקים בסוג כזה של הלבשת קירות, מה שנקרא 'אמנות ספה'. אני אישית לא שם. אני מנסה לשכנע אנשים לקנות דברים בעלי ערך ולהסביר להם שמדובר בהשקעה. אם זה לא הולך, אני מעדיף להשאיר את הבית נקי ולבן ואת הקירות ריקים".

 כתבתה של דנה גילרמן מהאתר כלכליסט