לחיות בקיבוץ, בלי לחיות בקיבוץ.
הקיבוץ כדרך חיים עבר זמנו, במידה רבה ניתן לומר שכדרך חיים הוא גוסס, והחברים מנסים להציל ממנו מה שניתן להציל. נוקטים בפעולות שונות בכדי לפחות להמשיך את המסגרת השיתופית עד כמה שניתן.
אחת הבעיות הקשות של הקיבוץ בימינו היא דמוגרפית, הבנים עוזבים, ולא ניתן לגייס חברים חדשים. האוכלוסייה של הקיבוץ פוחתת וההוצאה של אחזקת השירותים הבסיסיים לקיבוץ מתחלק בין פחות חברים.
אחת מהשיטות הננקטות כדי לשמור על השירותים השיתופיים נקראת הרחבות ישובים . מדובר על הקמת שכונות של כ 100 יחידות דיור צמודות קרקע. אותן מאה משפחות באות לגור בשטח של הקיבוץ ומקבלות את השירותים שהקיבוץ נותן לחבריו כמו גינון, כביסה, בריכת שחיה, ובעיקר חינוך לילדים ושירותי שמירה לילדים קטנים.
החברים/דיירים חדשים משלמים סכום מסוים מדי חודש, מעין ארנונה, וכסף זה מסייע לחברי הקיבוץ להמשיך לקיים את השירותים הקהילתיים ברמה שהייתה מקובלת.
בישראל של שנת 2008 יש כ 250 קיבוצים שחיים בהם כ 75,000 איש. רבים מהם במיוחד אלו שממוקמים בגליל מבקשים לאמץ את השיטה כאמצעי להגדיל את ההכנסות שלהם.
בגליל העליון למשל יש 29 קיבוצים ו 28 מהם משתתפים בתוכנית.
ככל שמדרימים הנכונות של הקיבוצים, או ליתר דיוק הצורך שלהם להביא אוכלוסיה חדשה פוחתת.
הקיבוץ של ימינו פסק מלהיות חברה סוציאליסטית אידיאולוגית קשוחה והוא הפך ליישוב קהילתי. לא כל חבר קיבוץ באצבע הגליל מוכן להישאר בקיבוץ או ליתר דיוק באזור. לא כך הדבר לגבי הקיבוצים בקרבת הערים הגדולות ובעיקר תל אביב.
חבר קיבוץ, בדרך בין נתניה ולתל אביב למשל יכול להמשיך להיות חבר קיבוץ כי כל מה שזה מחייב אותו בימים אלו זה לגור במקום, לשלם את חלקו בהוצאות המשותפות וכנגד יש לו ווילה יפה בסביבה תומכת ובמרכז הארץ. בקיבוצים אלו אין בעיה דמוגרפית אך ככל שמתרחקים מהמרכז, הבעיה מחמירה ואחת הדרכים להתמודד היא "ההרחבה" - בניית שכונה של ווילות. בדרך כלל מדובר על כ 100 יחידות דיור שמכפילות את אוכלוסיית הקיבוץ, או ליתר דיוק מכפילות את מספרם של אלו שמשתתפים במימון השירותים הקהילתיים.
יש תחושה בציבור שאנשי הקיבוצים עושים כסף טוב מההרחבות אך המציאות שונה.
רוב רובן של הקרקעות שבידי הקיבוצים הן אדמות מנהל שניתנו לקיבוצים למטרות חקלאיות. ברגע שקיבוץ מסוים מחליט לבצע "הרחבה" עליו לבצע שתי פעולות, לקבל אישור מהגורמים המוסמכים כדי לבנות בתי מגורים, והחזרת הקרקע למנהל מקרקעי ישראל.
בנוסף הקיבוצים חותמים על הסכם עם חברה קבלנית או נדל"נית כלשהי שתקדם את הפרויקט, ותבנה את הבתים. הקיבוץ יוצא נשכר בכך שעוד משפחות לוקחות חלק במימון השירותים הקהילתיים ובשדרוג ושיפור תשתיות שמבוצע על ידי חברות הנדל"ן.
אלו שמעוניים לגור בקיבוץ, בלי להיות חבר קיבוץ חייבים קודם לעבור וועדת קבלה כי לקיבוץ יש את המילה האחרונה לגבי מי יכול לבוא לגור בקרבם. אגב לקיבוץ יש זכות ווטו גם כשהרוכשים האוריגינליים מבקשים למכור את בתיהם.
בדרך כלל הקיבוצים רוצים משפחות צעירות בלי עבר פלילי. הם יהיו פחות נלהבים אם זוג פנסיונרים למשל ירצו לרכוש חלקה.
עלות של בית צמוד קרקע בשטח של קיבוץ כלשהו משתנה עם המיקום שכן מחיר הקרקע נקבע על ידי מנהל מקרקעי ישראל, הגוף שמוכר או מחכירים את הקרקע ללקוחות, אחרי שהקיבוץ העביר את הקרקע קודם לכן למנהל מקרקעי ישראל .
בית של 150 מ"ר בנוי על שטח של דונם עולה כ- 500 ל 600 אלף שקלים בו בזמן שבית דומה בקיבוץ בצומת בית קמה עולה בין 800 אלף שקלים ל 1.2 מיליון שקלים.
