מחיר למשתכן יוני 2026 , מחשבות על אנה ניקול סמית' ואיפה זה לעזאזל בני עייש

קוראים לי רותם קאפח, בת 42, מתגוררת באשקלון. חזרתי לגור באשקלון לפני 6 שנים, לאחר 13 שנים בתל אביב. רווקה ללא. סופרת, כותבת, יתומה מהורים ומסבתות עשירות. גרה בדירה שכורה ליד הים. לפעמים עושה קידוש עם השכנים מבלי לצאת מהבית. 

לפרק הקודם לחצו כאן
לכל הפרקים לחצו כאן

מחיר למשתכן ומחשבות על אנה ניקול סמית'
שוב הגרלות המחיר למשתכן במקומות שלא הייתי רוצה לגור בהם (איפה לעזאזל זה ומי גר בבני עייש?) וכשחצי מהדירות ניתנות  גם ככה לחיילי המילואים (אין כמוהם, מגיע להם הכל), אין בי מירמור, רק מחשבות על אנה ניקול סמית' (מנוחתה עדן). למה אנה ניקול סמית'? כי היא התחתנה עם קשיש בן 89, איל נפט ומיליארדר והסתדרה בחיים. אם היא הסתדרה, גם אני יכולה להסתדר. עוד לא אבדה תקוותינו. סתם, ברור שאני צוחקת, אף פעם לא בניתי על גבר שיציל אותי ויקנה לי בית, רק שיירש אותו מסבתא שלו. סתם. שוב אני צוחקת. 

רוצים דירה? תפסיקו לקנות קוקטיילים ב-70 שקל
ראיתי סרטון באינסטגרם אתמול של מישהי שאומרת שאנחנו דור של בכיינים ושההורים שלנו קנו דירות כי הם לא קנו קוקטיילים ב- 70 שקל, ולא טסו לחו"ל כל שני וחמישי וכו' וכו' והיא דיי צודקת בה שהיא אומרת. ברור שזה לא או זה או זה, בסוף היא דיברה על ההתנהלות, ונכון, התנהלות לא נכונה לא תוביל אותך לקנות דירה.  עם זאת, ראיתי את ההורים שלי עובדים בשביל דירה שהם לא בילו בה יותר מדיי וחיו מעט מאוד למען עצמם והרבה יותר עבור תחושת הביטחון, הבית והילדים. כמובן שהיינו כל עולמם, כי איזה עולם יש באשקלון של שנות ה-80 וה-90? צוחקת :)

משכנתא או קארפה דיאם?
אני לא יודעת אם זה הדור שלנו או שזו רק אני, אבל כשסיימתי את התיכון, אף פעם לא חשבתי לעצמי "אני אתחתן ואביא ילדים ואחתום על משכנתא והחיים שלי יסובו סביב ילדים וביקורי סבים וסבתות ודיבורים על איפה אנחנו בשישי, אצל ההורים שלך או אצל ההורים שלי?". ניסיתי להבין את החיים האלה. מה רוצים ממני ומה אני רוצה. רציתי לראות עולם. מחשבות על חסכונות לא היו לי בראש, יותר "קארפה דיאם" וממנטו פיצה (את הממנטו פיצה המצאתי עכשיו על בסיס "ממנטו מורי") בקיצור... המסלול הקבוע הזה שנראה מובנה לרוב האנשים לא היה המסלול שרציתי בו. יכול להיות שאם הייתי עם בן זוג הכל היה משתנה, אבל אולי גם הדפתי את כל האפשרויות כי לא באמת רציתי בזה. רציתי להבין את עצמי קודם ואת העולם הזה, שהוא יפה וקשוח, שמח ועצוב ביחד ואיך אני אחיה עם הדאגה שלי והאחריות שלי לבני אדם אחרים שהם לא אני. 

בטחון כלכלי ואהבה
בגלל ששני ההורים שלי לא למדו, היה לי חשוב קודם כל ללכת ללמוד באוניברסיטה, רציתי לדעת שיש לי עבודה טובה ושאני יכולה לדאוג לעצמי, גבר או לא גבר. לא רציתי לפתח תלות כלכלית בשום אדם. לא חשבתי לעצמי "קודם אני אתחתן, אביא ילדים ונסתדר עם מה שיהיה", או "אני אלמד, אכיר מישהו" וכו' וכו'...) אני לא מתוכנתת ככה. בסוף כולנו תוצר של דברים שעברנו וחסכים שיש לנו. היו המון גברים שיצאתי איתם בשנות ה-20 וה-30 שלי וחשבתי לעצמי "מה אני אעשה איתם? אנחנו לא מתאימים". מבחינת אמא שלי, מספיק שיש להם לב טוב ודופק (זה מסביר למה היא התפשרה על אבא שלי... סתם ). תמיד רציתי ועדיין אני רוצה למצוא אהבה ולא זוגיות. לא מחפשת פרטנר לחלל משותף להעביר איתו את הערבים, את השבתות והחגים. אני מעדיפה לחיות לבד. אף פעם לא חשבתי להתפשר בשביל תחושת ה"הבית".

אין בי חרטות על כלום, מה הטעם בזה? אני מאמינה בתזמון האלוהי ובזרימה הטבעית. אם הזרימה הטבעית הזאת שכוללת להירשם להגרלה של המחיר למשתכן תוביל אותי לדירה, אז שזה יהיה זה : )

אני בינתיים הלכתי לחפש איפה זה פאקינג בני עייש, אעדכן.